מחשבות על גיל

by

כשאני מביטה בתמונות של עמית עם סרט גדול בשיער או עם שמלה קטנה שחורה ומבט של מישהי שטורפת את החיים בעיניים אני לא יכולה שלא לחשוב עלי בגיל 13 ואפילו קטנה יותר מסתובבת ברחבי הבית עטופה במעיל הפרווה הלבן של אמי ונעולה (או יותר נכון שוחה…) בנעלי עקב דקיקות שהוסיפו לקומתי משהו כמו שמונה סנטימטרים וגרמו לי להרגיש אישה. הרי שאת ילדה קטנה ושואלים אותך "מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?" התשובה כמעט תמיד היא "גדולה".
אז נכון שהפרווה לא הייתה פרווה אמיתית (מאוחר יותר גם התברר לי שהמונה ליזה שתלויה בסלון של סבתא שלי היא לא בדיוק הג'וקונדה המקורית של לאונרדו דה וינצי…) ונעלי העקב לא התאימו למידתי כמו בסיפור סינדרלה אבל ההרגשה הייתה אמיתית והובילה לתחילתו של משחק שלא הסתיים מעולם – הפינג פונג הניצחי בין הילדה לאישה שבי. כי הרי כשאנו עומדות מול ארון הבגדים שלנו כל יום הוא סוג של פורים בפוטנציה – מי נבחר להיות היום? ילדה בשמלה פרחונית דקיקה או בג'ינס וטי שירט לבנה? פאם פאטל בשמלת קוקטייל שחורה? אף אחת לא באמת רוצה לשחרר את הילדה חסרת הפחד שבה שמביטה לחיים ישר בלבן של העין ועם זאת כל אחת רוצה להרגיש נשית וסקסית, כזו שמטופפת ברחוב על נעלי עקב ופועלי בניין עוצרים ממלאכתם ומסובבים אחריה את הראש.
אז מה עושים? האם אפשר להיות לוליטה גם בגיל שלושים?
השבוע יצאתי לדייט ראשון אם איזה בחור. כמו לפני כל דייט ראשון עמדתי שעה מול המראה לבחור לעצמי בקפידה את הלוק שיראה כאילו סתם זרקתי על עצמי משהו ואני נראית מיליון דולר… האאוטפיט שנבחר היה חצאית עם פסים באפור שחור בסגנון שנות החמישים (פסים תמיד מזכירים לי את פריז), חולצה שחורה ומגפי עור שחורים. הלכנו לסרט בקולנוע לב. כשיצאנו מהקולנוע נכנסתי לפיצוציה הקרובה לקנות סיגריות, המוכר ביקש ממני תעודת זהות, ניסיתי לשווא להסביר לו שמלאו לי שלושים לפני חודשיים, הוא לא השתכנע. בינינו, אם מישהי משקרת בקשר לגילה כשהיא באה לקנות אלכוהול או סיגריות היא בדרך כלל תגיד שהיא בת עשרים ושתיים או משהו, הרי ממרומי גיל שבע עשרה, בחורה בת שלושים היא כבר עם רגל אחת בקבר. אחרי שיחה די ארוכה עם המוכר, יצאתי מהפיצוציה חמושה בקופסת סיגריות. עלינו את שדרות בן ציון, השיחה על מה שקרה הפיגה לחלוטין את השתיקה המביכה של דייט ראשון והבחור אפילו התגלה כמצחיק כשהצביע על עצמו ואמר "למה לא אמרת למוכר שזה בשביל אבא שלך?" כשהתיישבנו לבסוף לשתות בירה ולדבר על הסרט חשבתי לעצמי שהמקרה הזה מוכיח שבעצם לא צריך לבחור!
לא פלא שהג'קונדה מחייכת חיוך מסתורי, היא כנראה הבינה מזמן..

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: