הצצתי ב"וואלה אופנה", עלתה כתבה שמסקרת את יומה הראשון של H&M בארץ. אחרי החופשה הקצרה שלקחתי בלי לשתף היה לי דווקא הרבה מה להגיד, הרי אספתי דברים בדרך. עכשיו אין לי. כי אחרי שהתלהבת שהנה גם אנחנו חלק מהעולם המערבי ואחרי שעברה ההתלהבות כי נזכרת שגם בחו"ל כבר קשה למצוא שם משהו ואחרי שהתנחמת במבחר הגרביונים המעולה שצפוי לנחות עלינו הרי שרק השיח הזה כבר הרגיש פאסה. נשאלתי לא מעט בימים האחרונים לגבי כניסת הרשת החדשה למגרש המשחקים השכונתי שלנו. עניתי "יאללה מסיבה" במילים קצת שונות כמובן מתוך השקפה מגובשת שהתחרות לא רק שהיא מפרה היא גם מרחיבה את גבולות השוק. בקיצור טוב לי שתהיה יותר תודעה אופנתית. אני באמת מאמינה בזה.
עכשיו אנחנו ביום שאחרי הפצצה. שמעתי שבחורות נרמסו בדרך. אז כן, כנראה שיש כזו הצפה של תודעה אופנתית שתגבה קורבנות טביעה. הקורבנות הנ"ל לא רק שירמסו ע"י אחיותיהן לקרב הם גם יחוו מחיקה טוטאלית של כל תודעה אחרת. ולא בגללן אפילו, בגלל התהליך. בגלל התהליך המבהיל הזה של האחדה, של יצירת הומוגניות מחופשת לאופנה, שמחופשת לאינדבידואליות. וזה לא רק באופנה. זה גם בתי קולנוע למשל. גם שם החזק קובע את הטון. הקטן בכלל נמחק. לא "פריז", לא "סמדר" אפילו לא "דיזינגוף". רשתות, רק רשתות. עכשיו תבינו, זה תהליך טבעי, זה ברור גם לשוטה שכמותי. הרוב קובע את הטון, הוא הכי הרבה. לא תמיד הכי מבין אבל בטוח הכי גדול. וזה קובע. תכל'ס אין דרך אחרת. הרי מי יקבע מי יקבע?! אבל מה, שגם פתרון הרוב הוא לא כזה שוס כי גם הרוב יכול להיות די שרירותי. בגלל שהוא גדול אז הוא גם חושב שהוא צודק. לך תלחם ברוב. הרוב יודע שאין מהפיכה שתזיז את התחת השמן שלו מכסאו. כי הוא גדול. הוא רוב.
וככה אנחנו שועטים כמו עדר, מתפרצים לדלתה הפתוחה של הבשורה ע"פי H&M, קצת נדרסים בדרך אבל נלחמים עד טיפת הדם האחרונה כדי לצאת עם אותו פריט הסטרי שיהיה אותו רק לנו ולעוד 50,000 איש. ותחת הדיקטטורה של הדמוקרטיה נתלבש כולנו בדרכינו המיוחדת שתבטא את העצמי של בובת המאניקין שלפנינו. זה שלא שלא אקנה שם. ברור שאקנה. יש שמלה יפה אני שם. אבל כל הדרך לקופה אתאפק לא להצדיע כמו חיילת טובה.
Anna k. pure serious fun 