Archive for פברואר, 2010

השקדיה בהחלט פורחת…

פברואר 28, 2010

נסעתי לראות עם משפחתי פריחה. החלטתי לקחת את הנסיעה הזאת למקום מאוד אומנותי ואופנתי. פרחים נותנים לי השראה. אחרי שחזרתי מהטיול ישבתי ולא זזתי מהדף. ציירתי בגדים המשולבים עם פרחים.
בהתחלה הייתי נגד היציאה הזו. היה קר וגשום בחוץ העדפתי להישאר בבית. היו סוגי פרחים מדהימים! צילמתי עד שנגמרה לי הסוללה במצלמה…
כן,זה מאוד מתאים לי לשכוח להטעין את המצלמה. כבר שבועיים בלי הטענה המצלמה שורדת. אני הרבה מסתובבת עם מצלמה בתיק. אני רואה הרבה דברים יפים אפילו סתם בדרך לת"א. אנשים מגניבים,מקומות מיוחדים.
כהמשך לאווירה הפרחונית,לסבתות שלי יש מבחר. מסכנות, כבר אין להן בגדים בארון! כשאני באה אליהן אני ניגשת לארון ותמיד מוצאת פריט,שניים… ואם להיות אמיתיים: בד"כ אני יוצאת מהן עם שק מלא בגדים!!
אין כמו הבגדים\תכשיטים של סבתא! שום חנות לא תחליף את הדברים שלהן. לפני שנה באתי לסבתא וראיתי שק בגדים עומד ליד הדלת.
שאלתי בבהלה: "לאן השק הזה הולך???" בשיא התמימות היא ענתה:"לפח."
מממממההההההה????? שאלתי.
כמובן שלא נתתי למעשה זה לקרות… ועשיתי סדר 🙂
כמו כן,היו בגדים שלא היו במצב טוב אז שיניתי אותם קצת.

מודעות פרסומת

ילדה, רוצה לבוא איתי לסיני?

פברואר 28, 2010

טוב, עכשיו תגלו שאני לא באמת בת 16 וחצי. אני עוד זוכרת את הימים שראינו בטלויזיה נונסנס. נונסנס בלי להסריח ממאמץ, בלי להזיע כדי להקרא סאטירה, בלי להדיף אפטר טייסט דידאקטי או מוסרי. פשוט נונסנס. והיום, כל כך הרבה ערוצים, כל כך הרבה אופציות אלא שחול, חול ואין מה לאכול. מה שמוביל אותי למסקנה ששיקולים מסחריים הורידו לקומדיה את הבולבול. זה לא שאין תוכניות מצחיקות, היה "אחד העם 1", ה"רצועה" ולעתים אפילו "הישראלים", "ארץ נהדרת" בהרבה תוכניות וכמובן ה"חמישיה" לפני התקופה המורבידית. אלא שזה טיפה בים על רקע האפשרויות, יש אפילו ערוץ ספיציפי לזה – "ביפ". חבל ש"סיינפלד" היא עדיין התוכנית הכי מצחיקה שם. ומדובר בסיטקום מלפני 20 שנה, כן?!

המסחריות מסרסת לא רק משיקולי רייטינג. זה גם הכסף לכשעצמו, ההשקעה הגדולה, התקתוק המושלם. בכל המחנק הזה להומור אין אוויר. ויותר מזה,  מסחריות מטבעה מכוונת למכנה משותף גדול ככל האפשר מה שהופך את משרתיה לסוג של נכים. זה או שאתה מנסה לחמוק בין הטיפות הענקיות – הפרות הקדושות, או שאתה מתעסק בלנתץ אותן. ב"ניקוי ראש" שדוקא היתה סאטירה מובהקת, אפילו ב"זהו זה" הם עשו את זה בצורה כל-כך נון-שאלאנטית. כאילו לא היו מודעים. אני מניחה שבתקופה בה לא ניתן למדוד תוך כמה שעות מהשידור כמה צפו בך או שמעו אותך אתה יכול להרשות לעצמך להיות משוחרר. בגלל זה טל פרידמן כל כך מצחיק. נראה שהאיש לא חושב על נתוני טבלת המחר. ממש כמו דובל'ה, מוני וכמובן בראבא הגאון.

אתמול רצו בחינוכית תוכניות "זהו-זה" לפורים מכל השנים. לצערי הספקתי לראות רק שתי תוכניות אבל השתנתי מצחוק, קורע. אפילו קושניר מצחיק. הקטע הוא שהם התעסקו בתכנים שהיום קשה לי להאמין שהיו עוברים בשקט. כמעט בכל סצינה הדמות המבוגרת ניסתה לפתות את דמות הילד/ה בסוכריות, הציעה לו/ה לשבת על ברכיו או סתם לבוא אליו הביתה. הדבר הראשון שעלה לי בראש: גוועאלד! פדופיליה! וזה קורע מצחוק!  את תוכניות "זהו זה" כבר ראיתי בעבר, כמובן כשהיה רק הערוץ הראשון ופחות כשעלה הערוץ השני ואז גם הם התחילו קצת לרצות מדי לטעמי.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       מעולם לא הבחנתי בתכנים האלו. האם זה בגלל שהייתי יותר צעירה או פחות רגישה או מודעת? מה זה משנה תכל'ס מה שקורה היום עם כל המודעות והזהירות המתבקשת לא מעט אנשים מצאו טעם לפגם בשיתוף הפעולה שלי ושל עמית. בעיקר כשזה נוגע לעניין הצילומים. עמית צולמה להפקת אופנה שנועדה לתעד את הקולקציה המשותפת שלנו. מן הסתם היה טבעי שהיא זו שתצטלם. מן הסתם דאגנו שזה יצא ברוח טינאייג'רית גם מבחינת הרקע, ההעמדה האיפור המינימלי וכו'. אלא שיש שטוענים שעצם השימוש בילדה בצילומים הוא בעייתי וזה הכי מפחיד בעיניי. זה שזה הדבר הראשון שעולה לאנשים בראש. זה או שאני מתממת או שכולם איבדו את זה. זו הסטריליות שאנחנו צוללים אליה בנחישות ובעקביות. אי אפשר סתם לצחוק, שהרי אם זה לא "סאטירה" הרי זה חולני. אם מעורבים ילדים בעניין וזה לא ל"הופ" זה כנראה חשוד.

עכשיו העניין הוא שאני גם בת וגם אמא. לילדה. רק שאני מאמינה שהפרנויה הזו מובילה לאיזה חשיבה מתודית, דיכוטומית, שהיא מאד מסוכנת. אם זה לא מתיישב לנו בול על איזו תפיסה, אנחנו מתערערים. וזה מסוכן. האמת, עדיף לצחוק…

הלינק המצורף לא ממש קשור. בעיניי זה מדהים. יואבי,  בעלי אומר שזה עושה לו עצוב.  אז מסתבר שכנראה גם היום אני לא כזו מודעת או רגישה.

מחשבות על גיל

פברואר 26, 2010

כשאני מביטה בתמונות של עמית עם סרט גדול בשיער או עם שמלה קטנה שחורה ומבט של מישהי שטורפת את החיים בעיניים אני לא יכולה שלא לחשוב עלי בגיל 13 ואפילו קטנה יותר מסתובבת ברחבי הבית עטופה במעיל הפרווה הלבן של אמי ונעולה (או יותר נכון שוחה…) בנעלי עקב דקיקות שהוסיפו לקומתי משהו כמו שמונה סנטימטרים וגרמו לי להרגיש אישה. הרי שאת ילדה קטנה ושואלים אותך "מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?" התשובה כמעט תמיד היא "גדולה".
אז נכון שהפרווה לא הייתה פרווה אמיתית (מאוחר יותר גם התברר לי שהמונה ליזה שתלויה בסלון של סבתא שלי היא לא בדיוק הג'וקונדה המקורית של לאונרדו דה וינצי…) ונעלי העקב לא התאימו למידתי כמו בסיפור סינדרלה אבל ההרגשה הייתה אמיתית והובילה לתחילתו של משחק שלא הסתיים מעולם – הפינג פונג הניצחי בין הילדה לאישה שבי. כי הרי כשאנו עומדות מול ארון הבגדים שלנו כל יום הוא סוג של פורים בפוטנציה – מי נבחר להיות היום? ילדה בשמלה פרחונית דקיקה או בג'ינס וטי שירט לבנה? פאם פאטל בשמלת קוקטייל שחורה? אף אחת לא באמת רוצה לשחרר את הילדה חסרת הפחד שבה שמביטה לחיים ישר בלבן של העין ועם זאת כל אחת רוצה להרגיש נשית וסקסית, כזו שמטופפת ברחוב על נעלי עקב ופועלי בניין עוצרים ממלאכתם ומסובבים אחריה את הראש.
אז מה עושים? האם אפשר להיות לוליטה גם בגיל שלושים?
השבוע יצאתי לדייט ראשון אם איזה בחור. כמו לפני כל דייט ראשון עמדתי שעה מול המראה לבחור לעצמי בקפידה את הלוק שיראה כאילו סתם זרקתי על עצמי משהו ואני נראית מיליון דולר… האאוטפיט שנבחר היה חצאית עם פסים באפור שחור בסגנון שנות החמישים (פסים תמיד מזכירים לי את פריז), חולצה שחורה ומגפי עור שחורים. הלכנו לסרט בקולנוע לב. כשיצאנו מהקולנוע נכנסתי לפיצוציה הקרובה לקנות סיגריות, המוכר ביקש ממני תעודת זהות, ניסיתי לשווא להסביר לו שמלאו לי שלושים לפני חודשיים, הוא לא השתכנע. בינינו, אם מישהי משקרת בקשר לגילה כשהיא באה לקנות אלכוהול או סיגריות היא בדרך כלל תגיד שהיא בת עשרים ושתיים או משהו, הרי ממרומי גיל שבע עשרה, בחורה בת שלושים היא כבר עם רגל אחת בקבר. אחרי שיחה די ארוכה עם המוכר, יצאתי מהפיצוציה חמושה בקופסת סיגריות. עלינו את שדרות בן ציון, השיחה על מה שקרה הפיגה לחלוטין את השתיקה המביכה של דייט ראשון והבחור אפילו התגלה כמצחיק כשהצביע על עצמו ואמר "למה לא אמרת למוכר שזה בשביל אבא שלך?" כשהתיישבנו לבסוף לשתות בירה ולדבר על הסרט חשבתי לעצמי שהמקרה הזה מוכיח שבעצם לא צריך לבחור!
לא פלא שהג'קונדה מחייכת חיוך מסתורי, היא כנראה הבינה מזמן..

Raz loves Clerks, Clerks love Raz

פברואר 25, 2010

Global Souljah

פברואר 24, 2010

The warmest voice in the industry,

Global Souljah and BBE records Radio with the sexiest program on air.

"Where music of black origin and global grooves meet the techno future."

Thank you James.

Noa Movie(ing)

פברואר 23, 2010

well,
here goes Noa with some massive dance moves.
Prepare yourself for a new era.

למה מתחפשים?!

פברואר 23, 2010

יש לי כלב והזמנתי לו אוכל. האוכל הגיע הייתי לבושה בג'ינס גבוהה, חולצה אדומה , ז'קט, אולסטאר וסיכה לשיער עם רשת שנופלת על הפנים.
האיש שהביא את האוכל שאל אותי: "למה את מתחפשת?!"
עניתי: "לפי מה החלטת שאני מתחפשת?"
הוא ענה:"הלבוש שלך,הסיכה…"
עניתי לו בביטחון זה לא תחפושת! ככה אני אוהבת להתלבש…
אנשים חושבים שגזרה גבוהה וסיכת רשת הם תחפושת. אנשים: זה אופנה! (אגב מה שבארץ חסר!)
כל אלה החושבים שזו תחפושת, אז אני מתחפשת כל השנה!
מה הבעיה בסיכת רשת?! כ

להתלבש או להתחפש

פברואר 23, 2010

השבוע שאלו את עמית למה היא מתחפשת. עלתה התשובה שכל יום היא מתחפשת ולכן פורים זה לא כזה אטרקציה. אני יכולה להבין. את עמית כמובן, שהרי גם אני חלק ניכר מהזמן זוכה להרמת גבות נוכח הלוק שאני בוחרת ללכת איתו לשלוח חבילה בדואר של מגדיאל, נאמר. יש תחפושות שהן תולדה של דרך לבוש אותנטית של עם, עדה או תרבות (היפים, פאנק) ויש דרכי לבוש שמגיעות מעולם התחפושות, אופנה הרחוב בטוקיו לדוגמא. מה שמסקרן אותי זה האם זה מגיע מתוך צורך להתחפש שפירושו באיזשהוא מקום להסתתר, להתחבא. תכל'ס לא נראה לי. ברגע שאתה משחרר ומאפשר להופעה החיצונית לשמש כלי הבעה אתה בעצם נחשף, סוג של מתפשט. אתה חושף את האמירה שלך, את התעוזה, אתה נחשף לביקורת בכל רגע נתון, בניגוד לאם נאמר אתה מביע את עצמך בציור או בשיר שהעלית ליו טיוב. אתה בעצם מתאחד עם היצירה. אבל לא להתבלבל, אני לרגע לא חושבת שלהתלבש מעניין זה סוג של אומנות, אלא אם כן אלכסנדר מקווין הלביש אותך, אולי. אבל זה כן כלי הבעה והמעניין הוא שרוב האנשים, שבוחרים להביע את עצמם בכל הזדמנות, מילולית, פיזית, מבלי שנתבקשו. להשתמש בלבוש אמירה זה אחד הכלים הפחות עוינים, אתה נשאר במרחב הפרטי שלך ולא מתפשט לטריטוריות שלאחרים. אנשים יכולים לבחור שלא להסתכל עליך, אם זה לא נעים להם. והיה והחלטת להשתמש בדיבור אתה צריך הרבה טאקט אפילו ריסון אולי עד סירוס. או שמישהו יפגע.
בקיצור, עמית מתחפשת. למה? כי מבחינתה, בדיוק כמוני היומיום זה לא תחפושת. כשאני קמה ומתלבשת יש קשר הדוק לאיך אני מרגישה ומה בא לי להקרין היום אבל זה בטח לא תחפושת. לגבי עמית, אני רק יכולה להניח כמובן, הלבוש הוא כלי הבעה יצירתי שמאפשר לה לייצר אינדבידואליות.
אלא מה, שכל השאלות האלו מוציאות את הכיף. בגדול לדעתי רוב האנשים (כולל אותי, אגב) משתמשים בלבוש כדי להראות טוב. פשוט להיות יותר יפים. אמנם אדבר רק בשם עצמי אם כי יש לי תחושה שאני לא היחידה שמתלבשת כמו שאני מתלבשת כדי להראות יותר טוב. בעיני עצמי או אחרים זה פחות משנה. הטרחה הרבה שמושקעת בחתירה למראה המתוחכם אך אגבי היא תולדה של הרצון הבסיסי להיות כוסית, גם מיוחדת אבל
במידה. נכון שנדרשת יצירתיות וראיה אסטתית אלא שאלו מתפקדים בעיקר כחיילים שפועלים בשירותה של השורה התחתונה: להראות טוב
אני מסיימת באימאג' שיתן מבט לעולמי הפנימי כיוצרת שלהראות טוב הוא ערך מבחינתה. ח

קורבן אופנה זה זה

חבל, דווקא התחיל רציני הפוסט הזה. ח

Bricks

פברואר 22, 2010

A new animation by Tamar Sharon…!

זמן איכות

פברואר 22, 2010

צ

(!לפני מספר חודשים יצאתי עם אימי ליום כיף (מומלץ

החלטתי לכתוב לכם חוויות מאותו יום…ל

אני כותבת עליו למרות שעבר המון זמן מאז וזאת מכיוון

שאני צוחקת בכל פעם שאני נזכרת בו. ח

התחלנו בשעה 10:30 ברחוב בוגרשוב שם קניתי תיק צד מגניב ומיוחד. מ

חנות בגדי יד שניה "אדרת" ממוקמת באותו הרחוב אז כמובן שלא יכלתי לפסוח עליה, צ

עצרתי ורכשתי ג'ינס ב 60 ₪ ובחנות קטנה ששמה לא זכור לי, רכשתי נעלי בובה חמודות   ת

שמתאימות לכל דבר. עצרנו ל"תדלק" בסושיה טובה מאד, גם היא נמצאת בבוגרשוב. ת

משם המשכנו לסנטר, שם רכשתי בחנות קטנה חגורת מותן בצבע ורוד). ץ

ומהסנטר השיר לקינג ג'ורג' שם הסתובבנו ובעיקר נהננו לראות את האנשים המגניבים ,

שמסתובבים שם כמובן שקניתי כל מיני שטויות, כאלה שאפשר למצוא רק בקינג ג'ורג'… ץ

נחתנו בשוק הכרמל בעל הניחוחות הכלכך ישראליים, שם היו המציאות הגדולות שלי: ץ

שני בגדי ים שלמים מהממים במחיר של 30 שח, אחד בניחוח אייטיז חזק והאחר

בסגנון ילדי הפרחים, כמובן שגם אימי היקרה קנתה פריטים. ל

כמו שהזכרתי יצאנו בבוקר וחזרנו ב19:30 כשאמא גמורה מעייפות, עם כאבי רגליים, איפור מרוח

ושיער מפוזר, לעומתי ההיפראקטיבית שיכולה להסתובב ולרוץ כל היום ברחובות תל אביב. ל

היה כיף, מגבש ומצחיק. ל